מדוע משתמטים החרדים מהשירות הצבאי בישראל?

שאלת אי גיוסם של לומדי התורה היא שאלה מצוינת, כאשר היא נובעת מרצון כנה להבין את הדברים. בטרם אענה עליה, אחדד את השאלה יותר:

הציבור החרדי מתפאר בכך, שהוא מקדיש את חייו לאותה תורה, אשר הנחילה לאנושות את ערכי אהבת הזולת וחובת שמירת חייו ורכושו, מתוך דרישות גבוהות של רגישות ועדינות מירבית כלפי הזולת. אין זו התפארות חסרת בסיס, שכן הכל מודים כי אין בעולם ציבור כה אלטרואיסטי כמו הציבור החרדי. אין כמעט אדם במדינת ישראל שלא הסתייע באחד מארגוני העזרה לזולת שהקימו החרדים, בין אם זה “יד שרה”, בין אם זה “עזרה למרפא”, של הרב אלימלך פירר, בין אם זה בית התמחוי “מאיר פנים” ובין אם זה ארגון “זק”א”, במקרים טרגיים ל”ע. ארגונים אלו מסייעים לכל הפונה אליהם, מבלי לבדוק בציציותיו, דתי כחילוני, איש מאה שערים כאיש שער העמקים. השאלה מתחזקת אפוא לנוכח “השתמטותו” של הציבור החרדי משירות צבאי. האם יתכן שדווקא במקום שאחרים מסכנים את חייהם, יתחמק ציבור זה מחובתו?!

שמא יטען הטוען, שנכונותו הרבה של ציבור זה לתרום ולעזור, היא רק כאשר אין בכך סכנה ופחד מוות. אלא שההיסטוריה רבת השנים, שציבור זה הוא ממשיכה של אותה היסטוריה, מלמדת, כי יהודים שומרי מצוות מסרו את עצמם להריגה ולא חששו מעולם לחייהם כאשר נדרש הדבר למען קיום מצוותיו של האלוהים. הייתכן שהיהודי הנצחי אשר השליך עצמו לכבשן האש למען מצוות התורה יפקיר את אחיו?!

ואם יטען הטוען, שאכן הציבור הפשוט איננו מסוגל לעמוד בנסיון, נשאלהו הכיצד יתכן שגדולי התורה הידועים בזהירותם הרבה להורות על פי דברי התורה בלבד, כיצד הם מורים כאיש אחד, שאין להתגייס לשירות צבאי אלא לשקוד על התורה בהיכלי הישיבות?!

הסיבות הלא נכונות

היו שתלו את סיבת חוסר הנכונות של החרדים להתגייס, בעובדה שהם אינם מכירים במדינת ישראל, ואינם רואים עצמם כפופים לחוקיה. אין זה נכון, משום שגם אם אכן שוללת השקפתם הבסיסית את קיומה של המדינה באופייה הנוכחי, אך פעולת הצבא אינה הגנה על המדינה כגוף קונסטיטוציוני, אלא על חייהם של היהודים המתגוררים במדינה. משימתו העיקרית והמובהקת של הצבא, היא למנוע הרג ורצח של מליוני היהודים החיים בארץ ישראל, ע”י אלו ששואפים לעשות כן. אין א”כ שום קשר בין השקפתם של החרדים על המדינה, לבין אי נכונותם להתגייס לצבא ההגנה לישראל.

היה ניתן להשיב, כי הצבא במתכונתו הנוכחית אינו יכול בשום פנים להוות מקום שהות עבור צעיר חרדי, למשך שלש שנים. הכל יודעים, כי בעוד שמשפחה חילונית במדינה אינה צריכה להשקיע פרוטה בחינוך היסודי והעל-יסודי של ילדיה, מכוחו של “חוק חינוך חובה”, הרי שמשפחה חרדית ממוצעת, המונה 7-8 ילדים, מוציאה לפחות אלפיים ש”ח בחודש על חינוך הילדים בתלמודי התורה ובישיבות. מובן מאליו שלא ייתכן לדרוש ממשפחה כזו, לשלוח את בנה שבחינוכו היהודי-רוחני הושקעו מעל 60,000 שקלים, במשך השנים, למקום שרוב הסיכויים שהוא יתחנך שם לערכים הפוכים לגמרי מאלו שחינכו אותו הוריו ומוריו. אינני צריך לתאר את אווירת המתירנות המינית הקיימת בצבא, את הבעיות הקשות בחילולי שבת מיותרים, את בעיית הכשרות הנפוצה ואת שאר תרי”ג העברות שייחשף אליהן הצעיר החרדי במהלך שירותו הצבאי. ברור לחלוטין, כי חלקם הגדול של הבחורים החרדיים יצאו מהצבא שונים לגמרי מכפי שנכנסו אליו (ואולי זו אחת הסיבות לרצונם של גורמים מסוימים לגייסם).

אלא שאם כי עובדתית זו בעיה רצינית ביותר, אין זו הסיבה האמיתית לאי הגיוס של החרדים. אילו רצו החרדים להתגייס כדי לקיים בכך מצוות הגנה על העם והארץ, הם היו מקימים זעקות שבר ודורשים מהמערכת הצבאית והממשלתית, לדאוג להקמת יחידות צבא נפרדות לחלוטין, שבהם יינתן אוכל  בכשרות הבד”ץ בלבד, ואת כל פעולות היחידה יתוו המפקדים בהנחיית גדולי הדור וגורמי ההלכה. ביחידות אלו היו חיים הבחורים ממש כפי שהם חיים בישיבות, אלא שבמקום לעסוק בתורה ובלימודה, היו עוסקים במצוות הצלת חיי יהודים ופיקוח נפש. החרדים לא ביקשו זאת מעולם, ואף אם יציע זאת הצבא מיוזמתו, צפויה לכך התנגדות נחרצת. ברור אפוא, שסיבת ההימנעות מגיוס נמצאת במישור אחר, אותו עלינו לחפש ולמצוא.

הסיבה האמיתית

ובכן, התשובה נמצאת, כאמור, במישור שונה לחלוטין, אך כדי לבאר אותה כראוי עלינו להקדים הקדמה חשובה:

השקפתו הבסיסית של כל יהודי שומר תורה ומצוות מבוססת על חמישה עקרונות מוצקים:
א. יש אלוהים, שברא את העולם למטרה מסוימת, ואף טרח ללמד את עם ישראל על מטרה זו.
ב. קיימת בעולמנו הגשמי מציאות רוחנית ריאלית, שפועלת במקביל למציאות הגשמית.
ג. ישנם יחסי גומלין בין המערכת הרוחנית למערכת הגשמית.
ד. המפעיל את המערכת הרוחנית הוא האדם.
ה. תורת ישראל היא ספר ההוראות, שבו נכתב כיצד יש להפעיל את המערכות הללו, כיצד יש לפעול כדי שהן תפעלנה כיאות, ומאילו פעולות יש להמנע כדי שלא להשפיע באופן שלילי על המערכת הרוחנית והגשמית.

השקפתו הבסיסית של כל יהודי מאמין היא, כי בכדי להגיע לתוצאות חיוביות בתחום גשמי כל שהוא, יש לפעול במקביל בתחום הרוחני. לא תתכן הצלחה גשמית אמיתית, ללא שהופעלה ע”י מערכת רוחנית חיובית.

כנגזר מהשקפה זו, סוברים היהודים החרדיים, כי אין שום סיכוי שצבא יהודי ינצח את אויביו הקמים עליו, אם לא יקבל וישאב אנרגיה רוחנית עוצמתית, מאנשים שעוסקים בהפעלה בלתי פוסקת של המערכת הרוחנית הלזו.

השקפה זו לא נוצרה יש מאין. התורה מלמדת במקומות אין ספור, שמלבד ההשפעה הרוחנית על איכות ושפע התנאים הגשמיים, המושגת באמצעות שמירת כל מצוות התורה, קיימת פעולה רוחנית מוגדרת, ההכרחית לקיום העולם כהכרח נשימת החמצן לקיום הגוף. פעילות זו היא המשפיעה ביותר על נצחון חיילי ישראל בקרב ושמירת חייהם וחיי העם, וזוהי מצוות לימוד התורה.

במילים אחרות: תורת הבורא מדברת בפירוש על השפעת המימד הרוחני שבתורה על הגשמי (ראה ספר ויקרא, פרק כ”ו, וספר דברים פרקים כ”ז, כח). במסגרת זו למדים אנו כי קיימת אפשרות של הזרמת “אנרגיה חיובית” מאת בורא היקום, אלינו, באמצעות עצם לימוד הדברים שכתב בתורתו. כוחה של השפעה רוחנית זו בא לידי ביטוי בהגנה על העם והצבא, ובהובלתם לניצחון מלא בשדה הקרב.  חז”ל הגדירו זאת במילים אלו: “מה אור מאיר לעולם, אף תורה מגינה על העולם”. (תלמוד, סוטה כא,א)

מקורות להשקפת היהדות הרבנית בנושא זה

הנה מגוון דוגמאות מתוך ההשקפה התורנית על הקשר שבין לימוד התורה להצלחה הצבאית.
בתורה מסופר כי כאשר נלחם יהושע בעמלק, עמד משה על ראש הגבעה – “והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק”. המשנה במסכת ראש השנה (פ”ג) שואלת: וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא בזמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה, ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמיים – היו מתגברים, ואם לאו – היו נופלים”. הרי לנו אפוא קשר מובהק בין המערכת הרוחנית להצלחה גשמית בשדה הקרב המוחשי.

דוגמה נוספת מן התנ”ך: כאשר נצטווה המצביא הראשון של העם – יהושע בן נון, כובש הארץ, על הנהגותיו שמכוחן ינצח את אויביו ויצליח במלחמה, נאמר לו מפי ה’ כך: “לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל”!

כאשר צר סנחריב מלך אשור על ירושלים, ערך חזקיהו גיוס כללי של העם… ללימוד התורה. ישעיהו הנביא מדווח “וחוּבַּל עול מפני שמן”. מספרים חז”ל “חובל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. מה עשה? נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו! בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ! מגבת ועד אנטיפטרס ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה!”. סופו של הסיפור מופיע בתנ”ך: “וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְהוָה וַיַּכֶּה בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה וּשְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים”. (אגב, הארוע מתואר גם במקור חוץ תנכ”י, בממצא ארכיאולוגי שהתגלה בחפירות ארמון אסר-חדון המלך, בנו של סנחריב. אלא שבחרס כתוב שפרצה מגיפה בצבאו של סנחריב, והתנ”ך מספר לנו את המסתתר מאחרי הנראה כמגיפה).

חז”ל מלמדים (מדרש רבה, בראשית, ס”ה): “לא עמדו פילוסופין בעולם כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי. נתכנסו כל עובדי כוכבים אצלו אמרו לו תאמר שאנו יכולים ליזדווג לאומה זו? אמר לכו וחזרו על בתי כנסיות ועל בתי מדרשות שלהן, ואם מצאתם שם תינוקות מצפצפין בקולן אין אתם יכולים להזדווג להם, שכך הבטיחן אביהן ואמר להם ‘הקול קול יעקב’ – בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות אין ‘הידים ידי עשו’, ואם לאו – ‘הידים ידי עשו’, אתם יכולים להם”.

אחת הטענות המושמעות כלפי לומדי התורה, היא טענה היסטורית: הלא גם לדוד המלך היה צבא ובו שירתו מיטב בחורי ישראל. מניין לכם, אפוא, העוז לטעון, כי לימוד התורה הוא זה שגורם לנצחון בשדה הקרב?!
הבה ונבחן מה מלמדים אותנו חז”ל על צבאו של דוד המלך. “אלמלא דוד (-עוסק בתורה), לא עשה יואב מלחמה. ואילמלא יואב (-עושה מלחמה), לא היה דוד עוסק בתורה”. (תלמוד, סנהדרין מט,א), “מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלים שהיו עוסקים (בהם) בתורה”. (תלמוד, מכות י,א). הרי שנצחונותיו המופלאים של דוד המלך, יוחסו לבחורי הישיבות לא פחות משיוחסו לחייל הלוחם.

ומה קורה כאשר מגייסים לומדי תורה בכפייה? גם על כך יש תשובה בתורתנו: “מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? מפני שעשה אנגרייא בת”ח” (תלמוד, נדרים לב,א), כלומר גייס אותם למלחמתו נגד ארבעת מלכי הצפון. “מפני מה נענש אסא? מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים, שנאמר ‘והמלך אסא השמיע את כל יהודה אין נקי'” (תלמוד, סוטה י,א).

ומה קורה, לפי השקפה זו, כאשר מוטל על העם להלחם כנגד אויביו, אך מצב לימוד התורה בעם לקוי, ואינו במצב אופטימלי? גם לכך יש תשובה בדברי חז”ל: מפני מה נחרב הבית הראשון? מפני שלא ברכו בתורה תחילה, (תלמוד, בבא מציעא, פה) כלומר, שלא היה לימוד התורה חשוב בעיניהם. זלזול זה גרם לכך שלא יכלו לנצח את חיל הכשדים, ונחרב הבית הראשון.

אבל למה צריך כל כך הרבה לומדים?

כאמור, דברים אלו הינם השקפתו הבסיסית של כל חרדי, וזוהי הסיבה המרכזית לכך שבני הישיבות אינם מתגייסים לשרת בצה”ל. בני הישיבות מאמינים, שהשירות שהם מעניקים לעם ולצבא בעצם העובדה שהם עוסקים בתורה, הוא שירות שלא ייתכן טוב הימנו, ורק בזכותו נוחל הצבא נצחונות בחזית הקרבות.

שמא תאמר, ומי אומר שצריך כל כך הרבה לומדי תורה בשביל עניין זה? מדוע אין די בכמה עשרות או מאות שיעסקו בכך, ואילו שאר האלפים יצאו ויטו כתף יחד עם החיילים המשרתים במסגרת החייל הלוחם?

ובכן, גם התשובה על כך נמצאת בתורה. כאשר נצטווה משה רבינו להוציא את העם למלחמה במדיין, נערך גיוס כללי בעם “וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה, שנים עשר אלף חלוצי צבא”. המדרש (במדבר רבה פרשה כ”ב) מלמד, שמכל שבט הופרשו 3,000 איש; 1000 לקרב, 1000 לשמירה על הכלים, כלומר חיל עורפי, ו-1000 לתפילה. הרי לנו, שאחוז החיל  הרוחני היה שלושים ושלושה אחוז מכלל הכוח המגויס לצבא.
דברים אלו באים גם לידי ביטוי בספרות הפוסקים. הרמב”ם (בהלכות שמיטה ויובל, פרק יג, הלכה יב) כותב, ששבט לוי אינו נלחם במלחמות ישראל, “מפני שהובדל לעבוד את ה’, לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל”. בספר הזוהר (במדבר קנ,א) מוסיף שגם שבט יששכר לא יצא למלחמה, אלא עסקו בתורה. לפי חשבון זה, שני שבטים מתוך שנים-עשר לא השתתפו בלוחמה באופן פעיל, אלא בלימוד התורה ובתפילה להצלחה בקרב. היחס הרצוי אפוא בין החיל הגשמי לבין החיל הרוחני, הוא שליש, או שישית. דומני שכל לומדי התורה במדינת ישראל, אינם מגיעים לכדי שישית מן החיל הלוחם, וא”כ לא ניתן לדרוש מהם לשנות את תפקידם ולנטוש את לימוד התורה, הנדרש מהם כשירות צבאי לאומי.

(הפסוק שאותו אוהבים רבים לצטט ולהתריס בו כנגד הציבור החרדי, הוא: “האחיכם יבואו למחלמה ואתם תשבו פה?!”. אכן, קריאה נרגשת זו שהפנה משה כלפי אנשים מעם ישראל, כוונה כלפי שבט ראובן ושבט גד, עליהם מספר המקרא שעסקו ברעיית צאן ובקר, ולא בלימוד תורה. מאליו מובן, שעיסוק כזה אינו מהווה שירות לעם בעת מלחמה, ועל כך יצא קצפו של משה).

“ממיתים את עצמם באוהלה של תורה…”

ועדיין יטען הטוען, נכון הוא שהציבור החרדי תורם באמצעות לימוד התורה, אך בפעולה זו אין כל סיכון, שלא כמו לוחמה חזיתית באויב, ונמצא שהציבור החרדי משתמט ממשימות הדורשות סיכון חיים!

אלא שטענה זו היא טענה דמגוגית ותו לא. אם אכן נסכים שהציבור החרדי הוא זה שמעניק את האנרגיה הרוחנית הדרושה לצבא כדי לנצח במלחמה, הרי שזהו התחום שעליו הוא מופקד, ואין כל קשר לשאלה האם יש בכך סכנה או לא. נדמה בעצמנו את אנשי המחשבים המשרתים בצבא ופועלים בעת הקרב ממקום בטוח למען הצלחת המערכה. אם יבוא טנקיסט וידרוש מהם לצאת ולהלחם בחזית ויגער בהם על כך שתרומתם הצבאית נעשית ללא כל סיכון, הרי שיבטלו את דברי השטות שלו במחי יד. וכי תרומה צבאית נמדדת לפי גודל הסיכון? וכי הרמטכ”ל ובכירי הפיקוד היושבים בקרייה בת”א מסכנים את נפשם? וכי אנשי הרכש הנשלחים לעתים לחו”ל בעיצומם של הקרבות, כדי להשיג תחמושת וחלפים עבור שאר החילות, נמצאים בסיכון כלשהו? ברור אם כן, שהטענה על אי סיכון החיים לכשעצמה, היא טענה ריקה מתוכן.

“ואם אני לא מאמין בכל זה?!”

אכן, יטען הטוען, הכל טוב ויפה, אני מאמין שהחרדים מאמינים בדברים הללו ולכן הם אינם מתגייסים, אך אני, כחילוני מוצהר, אתאיסט גמור, אינני מאמין לא באלוהים ולא בתורה, ועל כן אני סבור שבני הישיבות אינם תורמים מאומה כאשר הם לומדים תורה ומתפללים, ולדעתי יש לגייסם לצבא!

תשובתנו לטוען זה תיחלק לשלשה חלקים: ראשית, אנו טוענים שניתן להוכיח את חמשת העקרונות עליהם מבוססת עמדתנו, ובכל מקרה, הוויכוח אמור להיות על העקרונות הללו בלבד, שכן אי השירות הצבאי הוא תוצאה ישירה שלהם. אנו מזמינים את כל המעוניין בכך לבוא ולדון במציאותו של האלוהים, לבחון האם אכן ניתן להוכיח כי הוא נתן תורה לעם ישראל, ללמוד על המימד הרוחני הקיים בעולם (דבר שגם אתאיסטים מודים בו, כל עוד זה לא מחייב אותם דבר, ע”ע סיאנסים, ספיריטואליזם ועוד), ולמקד את הדיון בנקודות הללו, ולא בשאלת הגיוס האמוציונאלית.

שנית, הלא גם אתאיסט זה מצהיר שעל המדינה להיות דמוקרטית. דמוקרטיה משמעה להניח לקבוצת מיעוט לחיות את חייה על פי אמונתה. כשם שלא ידרוש ממני אותו אתאיסט לחדול מלהאמין באלוהים, וכשם שהוא מבין שאיננו יכול לצפות ממני כי אחדל מלהאמין בתורה ולקיים את מצוותיה, כך הוא אינו יכול לדרוש ולצפות ממני לפעול בניגוד לאמונתי, ולהפקיר את החייל הלוחם לסכנה עצומה, על ידי שניטוש חבריי ואני את לימוד התורה, ונאבד את הכח הרוחני העצום שמושפע על העם על ידי לימודה.

תשובה נוספת לאותו אתאיסט, תשובה שהוא יבין רק אם יש בו יושר אינטלקטואלי אמיתי: אין בעולם אדם אחד שטוען שיש לו הוכחה שאין אלוהים. איש אינו טוען שבריאת העולם (מבלי להכנס כעת לשאלת גיל העולם) נוצרה בהכרח במקרה. לכל היותר טוענים האתאיסטים, שהם יכולים לתת מודל המסביר את קיום העולם, ללא צורך בהמצאותו של אלוהים, אך אין בכך הוכחה לשלילת מציאותו כמובן. מעתה, מחד עומדת קבוצת אוכלוסייה שטוענת שיש אלוהים, ושאם ננהג באופן מסוים יעלו סיכויינו לנצח בקרב. מאידך ניצב האתאיסט וטוען שהוא אינו מאמין לדברים אלו. אך גם האדם הזה מודה, שאינו יכול להוכיח שדברים אלו אינם נכונים, אלא רק שמכיוון שלדעתו אין להם הוכחה, הוא אינו מאמין להם. הבה ונפנה אליו שאלה: בהנחה שדברינו צודקים, הלא אם יגייסו את בני הישיבות יפסיד הצבא הפסד עצום, שעלול להתבטא בנפילת מאות או אלפי לוחמים, באבדות עצומות של נפשות ולהבדיל, של טריטוריות. האם אי אמונתך דורשת שלא לתת סיכוי לפעולה שאנשים מסוימים משוכנעים שהיא נחוצה לקיום העם כאוויר לנשימה?  האם גם על אביזרי בטיחות שעלותם מליוני שקלים, שספק רב אם הם אכן יעמדו במבחן, ומאידך ספק אם תיווצר כלל הסיטואציה שבה הם נדרשים, ומצד שלישי אינך מבין בדיוק כיצד הם פועלים, האם גם עליהם תוותר כלאחר יד? ואם תהיה מחלוקת בין מומחי המיגון של מטוסי הקרב, הללו יאמרו שאביזר מסוים עשוי להציל את המטוס מטילי נ”ט, והללו יאמרו שאין להם הוכחה לכך, אם כי אין להם הוכחה להיפך, האם גם שם יאמר האתאיסט שאין להתקין את אמצעי המיגון הללו?! סביר מאוד שלא. ובכן, הדיון שלפנינו דומה להפליא לסיטואציה זו, מנקודת מבט כפרנית אך הגיונית, ואם כן גם על הכופר להבין שאין מקום לגיוס של בני הישיבות, הטוענים שהם מעניקים מיגון מעולה לרבבות החיילים, ומונעים במעשיהם אין ספור חללי מלחמה!

ועוד מילה אחת

זהו. יכולתי להוסיף ולספר על 30% שאינם מתגייסים כל שנה מחייבי הגיוס החילוניים. יכולתי לספר על אלו שכן מתגייסים, אך מבלים את חייהם הצבאיים בבטלה מוחלטת, ללא שום פעילות משמעותית להגנת ישראל. יכולתי לטעון על השתמטותם של המשרתים בגלי צה”ל, אותה תחנה שלאיש אין בה צורך אמיתי, ושהיא קיימת מכספי משלמי המיסים אך משדרת תשדירים שאינם מקובלים על רוב האוכלוסייה. יכולתי להצהיר באופן ודאי, שהצבא אינו מעוניין באמת לגייס את בני הישיבות, שכן הוא אינו רוצה להקים מערכת צבאית חרדית מבחינת נושאי ההפרדה המינית, השבת והכשרות. גם לחילות הרגילים הוא אינו רוצה שיתגייסו, שהרי על מרצה חרדי אחד שנכנס לצבא רעשה כל הארץ, קל וחומר בן בנו של ק”ו על כמה אלפי מרצים שעלולים (או עשויים) להחזיר המוני חיילים בתשובה. יכולתי ויכולתי ויכולתי, אך רציתי לכתוב את הנימוק הנכון והאמיתי: לומדי התורה הם חלק ממערכות ישראל השונות, והם הנותנים רוח גבית לכוחות הלוחמים בחזית. כאמור, מי שסבור שאין זה כך, ניתן להתווכח עמו על הנחות היסוד העומדות בבסיסה של תפיסה זו, ולא על הפועל היוצא ממנה.

Advertisements
This entry was posted in Uncategorized. Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s